כיוון שרוב הדוקטורנטים הם דוקטורנטיות, אכתוב הפעם בלשון נקבה [גברים יקרים, עמכם הסליחה…]
"עשיית דוקטורט הוא תהליך מטורף שדורש אמביציה גבוהה", כך אמר לי מנחה ותיק של דוקטורנטים.
אז מדוע נשים נורמטיביות לוקחות על עצמן את הפרויקט הארוך, המורכב, המייגע והיקר הזה? מה באמת עומד מאחורי החלטתן יוצאת הדופן?
לאורך השנים במפגשים שלי עם דוקטורנטיות, מקסימות ומעוררות השראה אחת-אחת, גיליתי את הסיבות. הן רבות ומגוונות, ואין אחת בולטת במיוחד.
בסדרת הפוסטים הקרובה אגלה לכם אותן – גם אחת-אחת.
אז הנה הסיבה הראשונה:
סיבה 1#: הן חולמות על קריירה אקדמית
יש אומרים שזו הדוקטורנטית "הקלאסית". היא חולמת לעשות קריירה אקדמית ועוברת מתואר ראשון, לשני, לשלישי ולפוסט-דוקטורט (ברציפות, בדרך כלל). היא רוצה להתקדם לתפקידים אקדמיים בכירים במכללות ובאוניברסיטאות.
החלום שלה הוא להמשיך במחקר בתחום מומחיותה ולפרסם אותו בכתבי עת בארץ ובעולם.
היא חולמת על משרת מרצה וחוקרת, וכל זאת תוך כדי הקמת משפחה, ניהול חיי משפחה ומשק בית. היא ממש זקוקה להוכיח לעצמה שהשילוב הזה אפשרי – חיי משפחה לצד חיי אקדמיה!
בהצלחה לך, דוקטורנטית מספר 1!!!
סקרנים לדעת מה הסיבה מספר 2? מבטיחה לחשוף אותה בפוסט הבא. קצת סבלנות…
