כיוון שרוב הדוקטורנטים הם דוקטורנטיות, אכתוב הפעם בלשון נקבה [גברים יקרים, עמכם הסליחה…]
"עשיית דוקטורט הוא תהליך מטורף שדורש אמביציה גבוהה", כך אמר לי מנחה ותיק של דוקטורנטים.
אז מדוע נשים נורמטיביות לוקחות על עצמן את הפרויקט הארוך, המורכב, המייגע והיקר הזה? מה באמת עומד מאחורי החלטתן יוצאת הדופן?
לאורך השנים במפגשים שלי עם דוקטורנטיות, מקסימות ומעוררות השראה אחת-אחת, גיליתי את הסיבות. הן רבות ומגוונות, ואין אחת בולטת במיוחד.
בסדרת הפוסטים הזאת אני מגלה לכם אותן – אחת-אחת.
אז הנה הסיבה השלישית:
סיבה 3#: מה יהיה כתוב על המצבה שלהן?
זו הקבוצה המפתיעה מכולן: הפנסיונריות (והפנסיונרים). מדובר בתופעה שמתרחבת משנה לשנה, שנשים וגברים בשנות ה-70-60 לחייהם, חוזרים לספסל הלימודים אחרי שנים רבות, עם פרישתם לפנסיה או בסמוך אליה.
למה הם עושים את זה?
בשביל הנשמה, בגלל מוטיבציה אינטלקטואלית גדולה מאוד. לרוב, אין להם יומרות לקריירה אקדמית, לפחות לא בהתחלה.
מדובר באנשים שכל חייהם חלמו ללמוד תואר שלישי בתחום מסוים שהם מאוד אוהבים.
וכן, יש עוד משהו שחשוב להם: "ומה יהיה כתוב על המצבה שלי?"
סקרנים לדעת מהי הסיבה מספר 4? היא תתגלה בפוסט הבא.
פספסתם את סיבה 1#? הנה היא כאן.
פספסתם גם את סיבה 2#? הנה היא כאן.
